החלטה בתיק בש"פ 6883/11

           לפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' סגן הנשיא ב' אזולאי) שדחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור את המבקשים עד תום ההליכים המתנהלים נגדם.

הרקע להגשת הערר

1.             ביום 18.3.2011 הוגש נגד העוררים כתב אישום המייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, סחיטה באיומים והצתה. הרקע הרלוונטי לערר פורט בהחלטת השופט גרוניס בערר שהגישו העוררים ואחרים המעורבים בפרשה על החלטת בית המשפט המחוזי לעצור אותם עד תום ההליכים המתנהלים נגדם (בש"פ 4516/11 פרץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.7.2011)). בקצרה אציין, כי בכתב האישום נטען שהעוררים, יחד עם אחרים, קשרו קשר להניא אדם בשם מנשה מטטוב מלפתוח סוכנות גז שתתחרה בסוכנות שמפעיל העורר 1 בשדרות, ושלשלום דומרני - דמות בעלת "מוניטין" בהקשר האמור - זיקה אליה. לפי כתב האישום, העוררים איימו על מטטוב, הציתו את המכונית של שותפו ואת דלת חנות ששכר להפעלת סוכנות הגז. בהחלטה האמורה, קיבל השופט גרוניס עררים שהגישו מעורבים אחרים בפרשה (ובהם גם דומרני) והורה על שחרורם לחלופת מעצר, אך דחה את ערריהם של המבקשים.

2.             בתחילת חודש ספטמבר 2011, הגישו העוררים לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצור אותם עד תום ההליכים. בבקשה נטען כי משפטם טרם החל ואף טרם קוימה הקראה, מאחר שהפרקליטות לא הציגה את תעודת החיסיון שהתחייבה להציג ואף לא מסרה לעיונם חלק ניכר מחומר הראיות. בדיון שקיים בית המשפט המחוזי ביום 7.9.2011, הצהיר בא-כוח המדינה כי תעודת החיסיון נמצאת על שולחנו של השר לביטחון פנים, והודיע כי עד יום 14.9.2011 היא תוגש חתומה. מטעם זה דחה בית המשפט את מתן ההחלטה וקיים דיון נוסף ביום 18.9.2011. גם בדיון זה לא הוגשה התעודה ובית המשפט דחה את הדיון בשלושה ימים נוספים. בסופו של דבר נחתמה התעודה ביום 18.9.2011, ולטענת בא-כוח העוררים, חומר רב שהחיסיון לא חל עליו, הועבר לסנגוריה רק באותו שלב, וחומר אחר טרם הועבר. עוד נטען שהתעודה הוגשה לשר לחתימה רק בחודש ספטמבר, על אף שהפרקליטות טענה שהעניין נמצא בטיפול מזה זמן רב קודם לכן; ושחרף הזמן הרב שחלף עד חתימתה לא הגישה המדינה בקשה להארכת מועד להגשת התעודה, ואף לא נימקה את העיכוב.

3.             בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא ב' אזולאי) קבע כי הגם שאי-העברת מלוא חומר החקירה ותעודת חיסיון במועד יכולים להקים עילה לעיון חוזר בהחלטת מעצר, הרי שנוכח המסוכנות הגבוהה הנלמדת מהתנהגות העוררים, עברם הפלילי והעבירות המיוחסות להם, אין בעיכוב בהוצאת תעודת החיסיון בנסיבות העניין כדי להצדיק בשלב זה את שחרורם לחלופת מעצר.

           מכאן הערר שלפניי.

טענות הצדדים

4.             העוררים טוענים כי הפרת החובה להציג תעודת חיסיון ולאפשר עיון בחומר החקירה כולו עם הגשת כתב האישום ובמשך זמן כה רב לאחר מכן, מעכבת את פתיחת המשפט, עומדת בניגוד להוראות החוק והפסיקה, ומקימה כשלעצמה עילה לשחרורם ממעצר. לשיטתם, הדבר נכון במיוחד מקום שהמדינה עשתה דין לעצמה ולא ביקשה להאריך את המועד להגיש את תעודת החיסיון (זולת בקשה אחת לארכה של 30 ימים). עוד נטען כי נוכח העיכוב בהוצאת תעודת החיסיון, טרם הועבר חומר החקירה כולו.

5.             המדינה טוענת שמדובר בחומר חקירה רב ובתעודת חיסיון מפורטת. בשל כך נמשך הטיפול בהכנתה פרק זמן ארוך מהרגיל. המדינה מסכימה שראוי היה שהתעודה תיחתם קודם לכן, ושחומר החקירה יועבר במלואו לעוררים בסמוך להגשת כתב האישום. אולם לשיטתה, אין מקום לשחררם לחלופת מעצר נוכח העבירות המיוחסות להם, המסוכנות הנשקפת מהם ועברם הפלילי.

דיון

6.             בהחלטתי בבש"פ 6453/10 עמר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.9.2010) (להלן: עניין עמר), עמדתי על מורכבותה של הסוגיה העומדת לפתחנו. זכותו של הנאשם לעיין בכל חומר החקירה וכן ברשימה של החומר הרלוונטי שאספה הרשות החוקרת, עומדת לנאשם עם הגשת כתב האישום (סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החוק); ראו: עניין עמר, בפסקה 5; בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 803, 814 (1999) (להלן: פרשת גיל)). מצב שבו רק אחרי הגשת כתב האישום, ולעיתים בחלוף פרק זמן בלתי מבוטל, מועברת לנאשם תעודה המגדירה במדויק את החומר החסוי, עלול לפגוע בניהול תקין של ההליך. עם זאת, קיום חובה זו במועדה מתנגש במקרים מסוימים עם צרכי המציאות - הן בשלב שלפני הגשת כתב האישום, הן בשלב שלאחר הגשתו - ומקשה על המדינה לעמוד בחובתה מבלי לפגוע באינטרסים חשובים אחרים, שאף הם בעלי משקל וראויים להגנה. ביחס לקושי להוציא את תעודת החיסיון טרם הגשת כתב האישום, ציינתי בעניין עמר:

"אין לבטל את טענת המדינה בדבר הקושי הניצב בפני הגורם המוסמך, הנדרש להפעיל שיקול דעתו ולקבוע איזה חומר טעון חיסיון ואיזה לא, קודם שיוחלט מהם האישומים המיוחסים לחשוד פלוני. כיצד יוכל - בלא ידיעת האישומים המיוחסים - לבחון את שאלת החיוניות של חומר פלוני להגנה, על מנת לערוך את האיזונים הנדרשים על פי דין? כדי שיהיה בידי הרשות המוסמכת (ובשלב מוקדם יותר התובע) לבחון ביישוב דעת וביסודיות איזה מן החומרים טעונים חיסיון ולגבש על בסיס בחינה זו תעודה בהתאם, נדרש ראשית דבר כי יגובשו האישומים נגד הנאשם ויוגש נגדו כתב אישום.  הדין החרות אינו מספק מענה לשאלות שאותן מציגה המדינה" (שם, בפסקה 6)

7.             הבעייתיות אינה מסתיימת עם הגשת כתב האישום. גם לאחר מכן, במקרים מסוימים קיים קושי אינהרנטי לעמוד בחובה להוציא את תעודת החיסיון באופן מידי, מבלי לפגוע באינטרסים אחרים המתנגשים בחובה זו. הקושי מתעורר כאשר הכנת התעודה כרוכה בהשקעת זמן ומשאבים שמידתם אינה מבוטלת, הנגזרים מהיקפו של חומר הראיות ומהעומס המוטל על גורמי האכיפה ביחס למשאבים העומדים לרשותם (ראו: בש"פ 6674/09 אבו צאלח נ' מדינת ישראל, פסקה ו (לא פורסם, 1.10.2009); בש"פ 1179/11 מדינת ישראל נ' אבו מדיעם, פסקה יז (לא פורסם, 20.2.2011)). הכנת תעודת החיסיון צריך שתיעשה ביישוב דעת ובזהירות המתחייבת, שאם לא כן עלולות להיווצר טעויות שתפגענה בזכויות הנאשם (במקרה של הכללת-יתר) ובאינטרס הציבור (במקרה של הכללת-חסר). כורח מציאות זה כופה על בית המשפט לאזן בין זכותו של הנאשם לעיין בתעודת החיסיון מוקדם ככל האפשר כנגזרת של זכותו למשפט מהיר, לבין המציאות שעמה נדרשות רשויות אכיפת החוק להתמודד ואינטרס ההגנה על הציבור ומיצוי הדין עם הנאשמים.

8.             התנגשות זו בין האינטרסים אינה מוצאת את ביטויה בהסדר הנורמטיבי הקיים. אין לי אלא לשוב בהקשר זה על הצורך בהסדרת מחודשת של העניין בחקיקה ראשית באופן שיביא גורמים אלה בחשבון (ראו: עניין עמר, בפסקה 7; הערת השופט רובינשטיין בבש"פ 8896/06 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פסקה ה(3) (לא פורסם, 15.11.2006)). עם זאת, גם על פי הדין הקיים, כאשר אין בידי המדינה תעודת חיסיון עובר להגשת כתב האישום וכפועל יוצא אינה מאפשרת עיון בחומר החקירה שלגביו נטען חיסיון, עליה לבקש הארכת מועד להוצאת תעודת החיסיון (עניין עמר, בפסקה 8; פרשת גיל, בעמ' 816; ראו גם דברי השופט א' מצא בסעיף 13 לחוות דעתו). בקשה להארכת מועד מאפשרת לבית המשפט לפקח באופן הדוק על סבירותו של פרק הזמן הדרוש להוצאת התעודה ביחס לסיבות לעיכוב, תוך איזון ראוי בין אלה מחד גיסא, לבין זכותו של הנאשם למשפט מהיר מאידך גיסא. אי-הגשת בקשה להארכת מועד פוגעת ביכולת הפיקוח של בית המשפט וכתוצאה מכך עלולות להיפגע זכויות הנאשמים. מצב כזה אינו רצוי ויש להימנע ממנו.

מן הכלל אל הפרט

9.             בענייננו חלף פרק זמן של שישה חודשים מאז שהוגש כתב האישום ועד שבסופו של דבר הוצאה תעודת החיסיון. הליכי המעצר נוהלו על סמך חומר הראיות שהועבר לעיון העוררים. המדינה, מצידה, לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת תעודת החיסיון (זולת בקשה אחת להארכה של 30 ימים, כעולה מטענות העוררים). הגם שלטענת המדינה מדובר בחומר חקירה רב ובתעודת חסיון מפורטת, פרק הזמן שחלף הוא ממושך על פי כל אמת מידה. הגם שאיני נוטע מסמרות בעניין, ייתכן שלו הייתה המדינה מגישה בקשה להארכת מועד כדין, פיקוח הדוק מצד בית המשפט המחוזי היה מחיש את התהליך, ולמצער היה מקצר את פרק הזמן להגשת התעודה. יש להצטער אפוא שהמדינה לא נהגה כך במקרה דנן, ויש לקוות שתקפיד לנהוג כך לעתיד לבוא.

10.          לכך יש להוסיף שבעניין עמר (גם שם לא הגישה המדינה בקשה להארכת מועד להגשת תעודת חיסיון) ציינה המדינה כי הערות בית המשפט בעניין החובה להגיש בקשה להארכת מועד יובאו לתשומת ליבם של הגורמים הממונים, כדי להעמיד דברים על מכונם. הנחתי היא כי - למצער הפעם - פרקליט המדינה, או גורם ממונה מטעמו, אכן ינחה את פרקליטי המדינה בדבר החובה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת תעודת חיסיון, בכל מקרה שבו קיימת טענה לחיסיון אך כתב האישום מוגש קודם לחתימת תעודת החיסיון.

11.          בצד האמור, ובנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, לא ראיתי להיעתר לערר. להבדיל מנסיבותיו של עניין עמר, בעניינו תעודת החיסיון הוצאה בסופו של דבר עוד קודם להחלטה נושא הערר, וחומר החקירה הועמד לרשות ההגנה (הגם שהמחלוקות בדבר חומרי החקירה לא הסתיימו ותלוי ועומד בנושא זה בבית המשפט המחוזי הליך לפי סעיף 74 לחוק). השאלה העומדת לפנינו היא האם העיכוב בהוצאת תעודת חיסיון הוא בבחינת שינוי נסיבות המצדיק שחרורם של העוררים לחלופת מעצר? האיזונים בין זכויות הנאשם לבין אינטרס הציבור בהקשרה של החלטת המעצר עד תום ההליכים נבחנו בהחלטתו של השופט גרוניס מיום 12.7.2011, שעליה עמדנו. נוכח קיומן של ראיות לכאורה נגד העוררים, מסוכנותם והעדר חלופה מתאימה לנטרול הסיכון, הוחלט על מעצרם. בהינתן העובדה שתעודה החיסיון כבר הוצאה, לא מצאתי, נוכח הטעמים שמנה בית המשפט המחוזי, כי בפרק הזמן שחלף מאז שניתנה ההחלטה האמורה השתנו האיזונים במידה המצדיקה לשנות ממנה. עם זאת, ככל שתוגש על ידי המדינה בקשה להארכת מעצרם של העוררים לפי סעיף 62 לחוק, שמורה זכותם לשוב ולטעון כי העיכוב בהוצאת תעודת החיסיון הביא לעיכוב בניהול ההליך וכי עיכוב זה רובץ לפתחה של המדינה. אין צריך לומר שאין באמור משום נקיטת עמדה לגופה של בקשה כאמור, ככל שתוגש.